כמו שאולי ראיתם, הרבה זמן לא פרסמתי כאן. והתכוונתי, אני נשבעת, לפרסם כאן היום
מתכון אחר – לעוגה מושחתת קלורית ויפיפיה ועם זאת בריאה ונטולת גלוטן-חלב-סוכר – ועוד אעשה זאת. אבל פתאום עלה וצץ בי משהו אחר,
שהפך לשיר ואז למרק, וגם חיבור לאגדות שכידוע למי שקורא את הבלוג בעיון יש לי חיבה
יתרה אליהן, וזה נראה לי נכון לפרסם אותם כאן והיום.
למי שלא מכיר, תקציר זריז: מזה כשנה אני גרה באוטוקרוון מעשה ידי
המכונה דלעת (שאלות נפוצות – כאן). בשבועיים האחרונים הפן הביתי של הדלעת היה
מושבת ברובו – המקרר התקלקל, נאלצתי לפרק את כל הקונסטרוקציה של המקלחת ולסגור את
הגז והמים, והכל היה מבולגן והפוך. נלוותה לכך עוגמת נפש ממוכר המקרר המנוול אבל זה כבר
ממש לא קשור הנה. ממש בערב חג המקרר חזר מתיקון. אחרי ארוחת חג נהדרת בלוד נסעתי
לחנות ולישון בהר איתן החביב עלי, והיום חיברתי הכל חזרה והבית שלי חזר להיות בית
כיפי ונעים.
מתוך הרגל כלשהו או דחף שמתעורר בי כשאני נמצאת הרבה בעיר או בחברת
אנשים – מה שקרה לי בשבועיים האלה – רציתי
לצאת לבלות, להיות עם אנשים, להרגיש מגניבה ושייכת. בשלב התכנונים נוצר מצב לא כל
כך נעים, רציתי להגיע לאיזו מסיבה אבל התברר לי שמישהו שאני מחבבת מאד, קצת מסתייג
מההגעה שלי. מיד געשו בי רגשות סינדרלה, שבגרסת דיסני שלה צפיתי אינספור פעמים
בילדותי, וכמוה אף הרגשתי כשנשארתי שוב ושוב מחוץ למשחקים ולמסיבות ולבילויים של
בני כיתתי לאורך שנות בית הספר. ואחרי שהרגשות האלה צפו ועלו, הם התנקזו שוב
החוצה, והשאירו בתחתית לבי שיר קצר:
העולם הוא נשף
ואני לא הוזמנתי
אבל בחצות
כשכל הנסיכות הופכות לצפרדעים
הדלעת שלי נשארת דלעת
ואני נישאת על רכסי ההרים
נצחית כמו אגדה
ולאט לאט נזכרתי בכל הטוב הזה שכאן בהרים. ובכלל לא התחשק לי להתגלגל לשום מקום. לפנות ערב כבר נהיה ממש קריר, סגרתי את דלתי והצתתי את מחמם המים כדי שיפזר
חמימות נעימה בחלל הקטן, לבשתי בגדים ארוכים וניגשתי למדפי האוכל לראות מה שרד את
ימי החרבה. מצאתי דלורית קטנטנה שקניתי השד יודע מתי (אני זוכרת את ה'אוווווווו!
חמודה קטנטנה!' שיצא לי כשראיתי אותה), ובצל בעל יצר הישרדות מפעים. לכבוד זה שהמקרר
שב לפעום, קיבלתי מידידי יונתן קופסה של שעועית שחורה מושרית שנתתי לו לפני
שבועיים ובינתיים נבטה והצמיחה זנבות מפוארים. במקרה השארתי אצלי שקית של אצות
וואקמה אחרי סדנת הבישול שהעברתי, וזה כבר נראה לי מספיק בשביל ארוחת ערב נאה,
ושוב לא חשתי צורך לנסוע להצטייד. (מה גם שחג, הכל סגור, ומה שפתוח יקר ולא מגוון
וודאי עמוס בנופשים.)
וזה המרק שיצא (ולא הייתי משתפת אתכם סתם, הוא פשוט היה כל כך טעים
ויפה):
רכיבים
1 בצל
1 דלורית קטנה וחמודה
3 שיני שום
כחצי כפית פפריקה מתוקה וחריפה
ממש מעט כמון
מים
חופן שעועית שחורה מונבטת (אפשר גם מבושלת או משימורים, או קטניה
מונבטת אחרת)
חופן אצות וואקמה
רוטב סויה ומלח (לאזן ביניהם, בערך 2 כפות רוטב סויה ורבע כפית מלח)
חופן אורז לבן
קוצצים את הבצל ומטגנים במעט שמן בסיר עד שמשקיף ורך (אני השתמשתי
בשמן קנולה לא מזוכך והוא מוסיף טעם די נחמד בעיני), מוסיפים את הדלורית חתוכה
לקוביות קטנות ואת השום קצוץ דק דק, מוסיפים את הפפריקות והכמון, וממלאים במים
(כ-2-3 כוסות). מוסיפים את השעועית והוואקמה, מביאים לרתיחה, מוסיפים מלח וסויה
(לשים לב שגם לוואקמה יש מליחות), זורקים פנימה קצת אורז לבן כדי שיהיה סמיך
ומשביע, מנמיכים ומבשלים עם מכסה עד שהאורז רך (20-15 דקות).
אני בד"כ לא מבשלת לעצמי, וכשאני כן אז הרבה פעמים זה יוצא בגדר
הנחמד ולא ממש שווה שיתוף, אבל הפעם שילוב הטעמים והצבעים היה מאד מוצלח בעיני.
וגם, יש לי חולשה לתבשילים שהם ארוחה שלמה מבחינת אבות המזון ועם זאת קלילים להכנה
ואכילה.
אז תהנו לכם.
ולשנה החדשה אני מאחלת לכם (ולי) - איזון מושלם בין לבדות נעימה לחברת
בני אדם מפרה ותומכת
וכמובן הרבה אוכל טעים
ואהבה.
